אם הפלייליסט של גלגל"צ אמר לא, "אסימון" אומר כן, ועוד איך כן. קבלו את רועי נשיא, מוזיקאי שהוציא תקליט קטן עם שירים שהם כמו ילדיו
מוסיקה, אסימון 16, דצמבר 2006
על דבר אחד הסכימו לא מעט מבקרי מוזיקה השנה, האלבום "נקודה" (נענע דיסק), של רועי נשיא הוא אלבום הבכורה הכי מוצלח, מאתגר ומעניין שיצא ב-2006. העובדה שאדם מן המניין, זה שאוכל רק את מה שהרדיו משמיע, לא מכיר אף שיר מתוכו היא נושא לדיון נרחב (שלא נעסוק בו עכשיו), שמתחיל ונגמר בתחנת רדיו רדודה אחת. המבקרים (וזה כולל את עבדכם) יכולים לצעוק ולהתפעם עד מחר, זה לא ישנה את העובדה שלפחות 80 אחוז מהדיסקים והסינגלים שנשלחים לרדיו מסיימים את חייהם כתחתית לכוס הקפה של העורך המוזיקלי. נשיא (29), ירושלמי לשעבר ותל אביבי בהתהוות (חודשיים), לא יצר משהו קיצוני או קשה לעיכול. האלבום שלו אמנם דורש התעמקות ואין בו להיטי ענק פוטנציאליים, אבל שלא תבינו לא נכון - לא מדובר במוזיקה בלתי עבירה אלא באלבום אקלקטי ומגוון יותר מהמקובל. אלבום שנוגע באלקטרוניקה, רוק, פופ, ג'ז ואקספרימנטל ומארח נגנים ישראלים שמתגוררים בניו יורק, מקום משכנו של נשיא בשש ומשהו השנים האחרונות. "אני כבר חודשיים בארץ ועדיין לא מרגיש בבית", מספר נשיא על הנחיתה הלא רכה בארץ, "לא מסתדר לי הקטע של החוצפה למרות שאני חוצפן בעצמי".
פתחת רדיו לאחרונה? "כן. כל הקטע הגלגל"צי מזעזע אבל יש לזה מקום, יש מקום להכול. מבחינתי, אני שלחתי את לחמי. השירים הם כמו הילדים שלי, לא ייעדתי אותם לפלייליסט". כאן מגיע הקטע שקורה לי כמעט עם כל יוצר ישראלי שאני מראיין. הקטע של 'אני לא רוצה להישמע ממורמר'. כל אחד אומר את זה בדרך שלו, אבל העובדה היא שכמעט כל האמנים, הכותבים והמבצעים, מכל ז'אנר שתזרקו לחלל האוויר, מתוסכלים מהעובדה שאינם מושמעים. חלק מנסים לשחק את המשחק, חושפים את עצמם, עושים פרובוקציות בשביל לקבל קצת יחס מהתקשורת או פשוט מקליטים שיר ייעודי לפלייליסט. חלק פשוט מוותרים על חשיפה גדולה ומסתפקים במה שיש. נשיא החליט שהוא הולך בדרך שלו. "אני לא משחק את המשחק כי הוא אבוד מראש" הוא אומר להגנתו, "החלטתי שאני עושה את מה שמגניב אותי. הוצאתי קליפים לשירים 'אור. בור' ו'ללא שם' שלא יצאו כסינגלים וזה לא ממש מקובל. חשוב לי לציין שעשיתי תקליט די נעים ולא כזה בועט. זה אמנם לא מיינסטרים אבל זה בהחלט לא אנדרגראונד".
מוזיקה שהנשיא אוהב נשיא ציין לאורך כל הריאיון את חיבתו ל"רדיוהד", אבל חוץ מהלהקה הבריטית יש לו עוד כמה המלצות חמות לקוראי "אסימון", גזרו ושימרו: רוברט ווייט, "Cuckooland" (2003) דון שרי ואד בלקוול, "El Corazon" (1982) ג'ון פרושיאנטה, "To Record Only Water For Ten Days" (2001) ביורק, "Vespertine" (2001)
הדיסק יצא לפני חצי שנה בערך, יכול להיות שאם היית כאן ולא בניו יורק אז הדברים היו נראים אחרת? "דווקא הגעתי לכאן לכמה שבועות וניסיתי לקדם את האלבום. בכל מקרה היה נחמד להיות רחוק מזה".
כבר ב"דיוואלט", הלהקה בה ניגנת תופים לפני עשור, נקטת בגישת האאוטסיידר. "אני אוהב דברים בועתיים שפחות משתייכים. בצילום שעל עטיפת האלבום יש תמונה שלי ושל ילד מאחורי קיר. אין שום שלט או שום פריט שלפיו אפשר לדעת איפה ומתי זה צולם. זה תלוי באוויר. אני לא ממש מגדיר את מה שאני יוצר ועושה כי ההגדרה מסרסת".
וכך נוצר לו אלבום אקלקטי. ממש כמו ניו יורק סיטי. "נכון. בניו יורק נחשפים להכול. למה שקורה ברחוב, למועדוני ג'ז קטנים. אני בר מזל כי פגשתי המון מוזיקאים מעולים שהשתתפו בהקלטות. כל שיר הלך לכיוון אחר. אני מחפש, מתנסה ומגשש. נתתי מה שנכון לשיר באותו רגע ובחצי מהקטעים נתתי למישהו אחר לתופף והתרכזתי בשירה".
איך זה לעבור לקדמת הבמה? "זה התגלגל לכיוון הזה, זה תהליך טבעי שאני לוקח אותו צעד צעד. אני לא מחזיק מעצמי זמר אבל אם אני לא אשיר את השירים שלי אז אף אחד אחר לא יעשה את זה. עוד לא הופעתי אף פעם כזמר וזה קצת מפחיד אותי. בחודש הבא אני מתחיל לרוץ עם הופעות קטנות עם שתי גיטרות".
השיר "גאות ושפל" הוא חיה די מוזרה באלבום, שיר בסגנון ים תיכוני לייט. "אני קרוע על מוזיקה מזרחית ישנה. בשיר הזה הלכתי רחוק כי הוא השיר היחידי שלא אני כתבתי לו את מילים. הרשתי לעצמי להיות יותר שמח".
המילים ב"נקודה" נראות לי קצת תלושות, מרחפות באוויר. "זה אלבום פתוח וכל אחד מבין את המילים אחרת. ב'פה אמריקאי' אני דווקא יוצא החוצה ומדבר על החברה האמריקאית שמחפשת תרופה מיידית לכל דבר ואוכלת את כל הבולשיט מהטלוויזיה. בראד פיט מתחתן, בראד פיט מתגרש. למרות שזה תקליט אישי אני נמנע מלומר את המילה אני באופן מפורש. הכתיבה שלי קטנה, הוצאתי תקליט קטן. לא סתם קראתי לו 'נקודה'".
שירים וקליפים של נשיא תוכלו למצוא ב: myspace.com/roynassee
פסטיבל העוד השביעי יוצא לדרכו השבוע, ומתוך העושר הגדול שהוא מציע בחרנו לכוון את הספוט דווקא על מופע מרתק ובולט בשונותו: רוק כבד משולב עם מוזיקה ערבית ותפילות מתהילים.
מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילה היפ הופ? מכוניות גדולות, סטיפות של דולרים, תחת של כושית, ראפר עם ערימת שרירים, סקס, ג'וינטים ענקיים, אמינם או סנופ דוג?
כשהימים מתארכים, כשמידות החום מתחילות לעלות וכשעדיין אפשר להריח את ריחם הנפלא של הפרחים, רגע לפני שהכול מתייבש בקיץ הישראלי הרותח, מגיעה לה עונת הפסטיבלים. כמה נהדר. השנה מצטרף למגוון הפסטיבלים בעיר חבר חדש. לא פסטיבל קטן, לא פסטיבל מקומי, אלא פסטיבל שמכריז על עצמו בחצוצרות, בסקסופונים ובתופים – פסטיבל הג'אז הבינלאומי הראשון בירושלים.
בבריטניה הוא נחשב למלך, לקול האולטימטיבי של הדור הצעיר ממעמד הפועלים. למרבה ההפתעה, גם בישראל רבים חושבים ש"דה סטריטס" הוא אחד האמנים הכי מסעירים של שנות האלפיים: אלבומו השני, "A Grand Don't Come For Free" שיצא ב-2004 מכר בארץ 8,650 יחידות - שזה לא מעט אלבומים בימים צרובים אלה.
אפשר לראות אותו מנגן ב"סטארדסט", יש סיכוי שתשמעו אותו ב"ינקיז" וב"סירה", ואם תידרדרו כמה מטרים במורד הרחוב אולי תתפסו אותו שר עם הגיטרה ב"ממילא". הזמר המקומי משה שוראקי הוא מסוג האנשים שהופכים את עיר הקודש לעיר הכי מיוחדת והכי משונה בעולם...
